החופש לחשוב כמוני

זה היה ממש סיכול ממוקד. חזק. מהיר. קטלני. לטובת כל מי שהיה במאדים (או לחילופין, במונדיאל) בחודש האחרון להלן תקציר האירוע: השר שי פירון, שר החינוך של מדינת ישראל, עשה מעשה בלתי נסלח. בראיון חגיגי לעיתון בשבע טען (תחזיקו חזק) ש"זוג חד-מיני אינו קרוי משפחה". הוא מיהר לסייג את דבריו באומרו שמגיעים להם כל הזכויות הסוציאליות, הכספיות וההוריות המקובלות לזוג רגיל, אך עדיין הרישא של דבריו נותרה על כנה והסעירה מדינה שלימה. קולות זועמים ומתלהמים התרעמו על החוצפה הבלתי נתפסת של השר, קיתונות של בוז וקלון נשפכו על ראשו, והעדינים והמאופקים מבין מבקריו רק דרשו ממנו להתפטר מתפקידו ולפנות את מקומו לאלתר.

"כל אחד והאמת שלי"
למרבה הצער, לא מדובר במקרה חריג. העליהום האכזרי שראינו השבוע הוא פשוט שיטת עבודה של גורמים מסויימים. חשבתם לתומכם שבמדינת ישראל יש חופש דיבור? תחשבו שוב. או אולי מוטב שתבינו – בישראל שנת 2014 מותר לחשוב בחופשיות מה שאתה רוצה. מותר אפילו לומר את זה. אבל רק בתנאי אחד - שזה לא סותר את דעותיהם של אלו שיודעים באמת. וכמו בדרך כלל גם הפעם הדורסנות התקשורתית קבעה עובדות בשטח. עשו לשר החינוך בית ספר, והרב שי פירון, איש אמיץ בדרך כלל, מיהר להתקפל ולהתנצל ולחזור בו.

כמה חבל שאפילו מחנך ותיק ומוכשר כמוהו לא שם לב למתודה הלימודית המרתקת של האליטה השלטת: הם לא טורחים בכלל להתווכח איתך. הם לא מסבירים בסבלנות מדוע אתה טועה ועמדתך שגויה. הם פשוט מזדעזעים עד עמקי נשמתם – 'איך ייתכן?! איך יעלה על הדעת לחשוב אחרת?!'. גלי הזעם הבלתי נשלט שלהם יטביעו אותך בתוכם ולא ישככו עד שיסיימו להדביק לך את שלל הכינויים האופייניים למי שחושב אחרת מהם: חשוך, פרימיטיבי, שחור, בן המאה ה-12, והמקלדת עוד נטויה...

ומה לגבי חופש הדיבור, אתם שואלים? ומה בדבר חופש המחשבה? ומה באשר למימרת הפלא "כל אחד והאמת שלו" והאפשרות של מישהו להאמין בדרך אחרת?

ובכן, כל זה כלל אינו רלוונטי. אלו סיסמאות שנועדו לדבר אחד בלבד. לשרת את האג'נדה הליברלית בדרך לקידום מטרותיה, וכל ניסיון של מישהו אחר להשתמש בהן בהקשר אחר הריהו חילול הקודש שלא יעלה על הדעת.

בסיכומו של דבר עם שוך הקרבות והתפזרות העשן התברר דבר אחד. ההבדל בין נאורות לבערות אינו תלוי בהסברים הגיוניים ואינו נזקק לנימוקים מוסריים. הנוסחה פשוטה בהרבה. זהו ההבדל בין מה שאני חושב למה שאתה חושב... 

תנו למציאות לדבר
העובדה שהסערה התעוררה דווקא בנושא כמו זוגיות חד-מינית, מעוררת מחשבה. כי הרי לו היה מתחולל ויכוח לגבי שמירת שבת או הפרדה בין בשר לחלב, היה קושי לעמוד מול מי שמתכחש למחויבותו לתורה ומתעקש להבעיר אש בשבת או סתם לבשל גדי בחלב אימו. ייתכן שחוץ מלנסות ולהסביר לו על אמיתות התורה ועל משמעותה של השבת, אין הרבה מה לומר לו. אך בנושא הנידון, בעוד שהתורה לוחשת את דברה – הרי שהמציאות והטבע זועקים את שלהם. הדרך בה חיים חדשים באים לעולם, הדרך המופלאה בה נולד תינוק, היא רק דרך חיבור של איש ואישה. שני גברים, שתי נשים, גבר וחתול, או כל הזיה אחרת שתעלה על הדעת, זוהי סטייה, לא רק מדרכה של התורה אלא גם מדרך הטבע. דווקא בתחום הזה אפשר לראות בעיניים את ההרמוניה המופלאה בין התורה לבין החיים, כשרק מי שבוחר במודל שמציע התורה "זכר ונקבה ברא אותם" יזכה לחיבור פורה של שותפות עם הבורא בהבאת חיים לעולם ובילדים מתוקים.


השיעור הגדול של החופש
ומה לגבי העריצות השתלטנית של האליטה ה'נאורה' וההתגייסות התקשורתית לעזרתה? ומה לגבי הטרור המחשבתי שמפעילים אנשים פתוחים וסבלניים, לכאורה, שלא נותנים אפילו למציאות ולטבע לבלבל אותם ולהסיט אותם מן האג'נדה שלהם? אלו שאלות טובות. אך חשובות מהן אלו התשובות שניתן לעצמנו על השאלות הבאות:

עד כמה אנחנו בטוחים ויציבים בעמדתנו, באמונתנו בתורה ובמחוייבות שלנו להלכה?
עד כמה בנינו בתוכנו עמדה ישרה, אמיתית ומוצקה שאומרת את דברה בלי להתנצל, בלי להתבלבל ובלי להתפתל?
עד כמה הפנמנו את התפיסה שההלכה אינה 'בעיה' שצריך 'לפתור' אלא היא הדרך הנכונה לחיות את החיים?

את השיעור המרתק הזה הזמין לפתחנו שר החינוך עם תחילתו של החופש הגדול. מי שיענה עליהן באומץ ובכנות ועם לב נקי וישר יזכה לאחד השיעורים החשובים של החיים.